סטודנטית לתואר שנימרכז לימודים אקדמיים אור יהודה-מנהלת פורטל משרד החינוך מחוז תל אביב, מדריכת תקשוב

התמונה שלי
Israel
מטרת הבלוג - להציף את רצף התפתחות החשיבה בהקשר להוראה, במסגרת לימודי תואר שני בתקשוב ולמידה במרכז ללימודים אקדמיים

יום שלישי, 11 בנובמבר 2014

<iframe frameBorder="0" width="468" height="420" src="http://www.classtools.net/education-games-php/timer?widget"></iframe>

יום שני, 28 ביולי 2014

אחרית דבר- קיבלתי 90!!!

בנימה אישית
עם סיום כתיבת הסמינריון, נתתי לעצמי לשקוע במחשבה לאחור, מין רפלקציה לא מכוונת על עצמי ככותבת בלוג. בניגוד לשמועות, אהבתי את מעמד ההתלבטות שלפני הכתיבה, את התחבטות הנפש והחשיבה
 על מה אכתוב. מאיזו זווית?
אילו השקפות שונות ניתן להציג?
 מהי האמת שלי והאם אני יכולה לחיות איתה?
האם יהיה לי העוז לגלות אמת אחרת ולאמץ אותה במקום זו עליה  הגנתי והאמנתי בה עד כה?
ואז מגיע רגע הלחיצה כפתור post  בבלוג. זהו רגע חגיגי, רגע שבו אני מחליפה את הכובע של ,
כותב" לכובע "קורא".

תחת כובע זה, אני מתחילה לבקר את הכותבת. רק כאשר "הקורא" ו"הכותב" שבי, מנהלים
ביניהם דו שיח נוקב, רק אז אני משחררת את הפוסט לאוויר, בלי עטיפות ותחפושות אך 
 עם חשש בלב שמא יצטנן ...

תמיד מצאתי נושא שעניין אותי וידעתי מה אכתוב גם בשבוע הבא. גם היום מסתובבים לי בראש
כל מיני נושאים שמיועדים לבלוג שלי, ואלה הפוסטים שעדיין לא נכתבו.כתיבת עבודה זו
גרמה לי להבין שיש שוני בין רפלקציה מודעת ומובנית על פי מודל כלשהו,לעומת רפלקציה ספונטנית.
בכתיבת הבלוג שלי,

ברור לי עכשיו שעסקתי ברפלקציה ספונטנית ללא מודל מובנה כלשהו.
ידעתי שיש רמות שונות של חשיבה, וניסיתי לאתר בתוך הכתיבה ובתוכי, את הרמות הגבוהות.

הסקרנות שלי כמעט גרמה לי לקחת גם את הבלוג שלי ולנתח אותו ע"פ המודל שהצגתי כאן בעבודה זו.
לדעתי הייתי מגלה שאין לי את כל הרמות ע"פ המודל, אך האם אוכל להיות אובייקטיבית?
ונגיד שאהיה אובייקטיבית בניתוח, האם האוביקטיביות שלי תהיה מספיק שקופה בתיאור הממצאים?

מה שבטוח, שכתיבת בלוג עשה לי "משהו" שאני עדיין לא יודעת לאן זה יוביל אותי, את הדחיפות,
 אני מרגישה מידי פעם, בגב.

אני לא זונחת את הרעיון לנתח את הבלוג שלי גם, אך כרגע נח לי לסמוך על גילה לוי עצמון שעשתה עבודה מצוינת בהערכת הבלוג שלי.

סנדי

יום שני, 3 בפברואר 2014

מה? כבר נגמר?


כשהמסך יורד וההצגה נגמרת...

חשבתי שארגיש אושר כי החופש עליו חלמתי לאורך כל הלימודים...עכשיו הוא ממש קרוב  ושוב אוכל להינות מיום חופשי ככה באמצע השבוע...
 חשבתי שאחוש משוחררת מכל עול ולא ירבצו על מצפוני כל מיני משימות שעדיין לא התחלתי וכבר צריך להגיש...
שלא נדבר (שוב) על המבחנים שלא הסבו לי נחת בכלל, ושמחתי להפטר מהם לתמיד.
חשבתי שארגיש הקלה, הרי ייחלתי לסיום הלימודים כדי שאוכל להגיד בגאווה : "כן,יש לי תואר שני..."
ובמקום, יש לי חור  בלב ובלו"ז.
מה לא בסדר איתי? לאיזה רופא צריך ללכת?

אני מביטה בפייסבוק וחושבת, איזה כייף היה כשהיו מלא הודעות והתכתבויות בנושאים "שלנו, איך כדאי להציג את הנושא שנפל בחלקינו בפני הכתה, ומהם הנושאים למבחן, ולמי יש דך A4 מוכן שניתן ללמוד ממנו, ולמי יש חומר בנושא זה או אחר. היה מעניין. עכשיו קבוצת הפייס מדולדלת מתכנים משמעותיים...
הלימודים קישרו ביני לבין חברות בעפולה, ערד ואילת, אמנם  עדיין אפשר להיות בקשר, אך הבסיס עליו התנהלו הקשרים, נשמט.
כבר לא יהיו ארוחות צהריים משותפות, ריכולים, סיפורים מבתי ספר שונים והחלפת דיעות...
כבר לא אכיר מרצים חדשים ומענינים שחידשו לי כל כך הרבה בתחום שחשבתי שאני מכירה לא רע.
איך אדע עכשיו מה חדש ומה התחדש בתחום התקשוב?
איך אוכל להתעדכן בחידושי הטכנולוגיה העכשווית?

איך אצליח להתרגש מיישום טכנולוגי חדש ותוך כדי ההסבר לתכנן בדמיון מה  ואיך אעשה איתו, אם אין מי שיציג לי אותו?
איך עכשיו אוכל לקבל ציון טוב או הערכה מפרגנת ,להשוות עם החברות האחרות שלי, ולהרגיש "על הגובה", אם אין יותר עבודות ומבחנים?
פרק שלם, חיוני ומעניין בחיי הסתיים.

ועל כך- צר לי.

צר לי על אבדן יום "חופש" מעניין  בו למדתי כל מה שאהבתי ונהניתי,
צר לי  מאוד על אבדן  חוויות אינטלקטואליות עתידיות ועוד גילויים מרתקים.
צר לי ביותר על אבדן  שעות חשיבה משמעותית  ודיונים סוערים בהכנת מטלות שנראו תמימות ופשוטות לכאורה, אך תוך כדי העמקה, הבנו שצריך לקחת נשימה עמוקה,להפשיל שרוולים ולצלול עמוק.

אני מסיימת את התואר הזה בשמחה על כך שהצלחתי ובצער על מה שלא יהיה לי עוד.

אני אצטרך למצוא את הדרך לתגבר. הרי כל שלב בהתגברות' קשור להתבגרות. לא חשוב באיזה גיל.

  במאמר "התבגרות באינטרנט" של ג'יון קארי, מתוך:" אינטרנט, תקשורת חברה ותרבות", בעריכת דב נער, הוצאה אוניברסיטה פתוחה, יש השוואה מצויינת בין התבגרות האינטרנט להתבגרות האדם.

   בעקבות תקופת הריון כאשר האינטרנט שימש את הצבא והאקדמיה בלבד, נולד, בשעה טובה, בשנת 1993-4  הדפדפן הראשון שסייע לשימוש רחב ברשת, וכך האינטרנט גדל, התפתח וצבר גובה. ממש כמו תינוק ההופך לילד.
 
  בהמשך, האינטרנט התחיל לחפש את עצמו-לא היו מודלים עסקיים מסודרים, חברות לא ידעו לנצל אותו להפקת רווחים, רשתות תקשורת כמו טלויזיה ועיתונות כתובה, לא ידעו כיצד לנצל את כוחו, ממש כמו מתבגר המחפש את מקומו בחברה.

  גם אני מחפשת את מקומי בסביבה האינטרנטית, אני יודעת מה לעשות איתו ואיך להתנהל בסביבתו, אני גם מכירה קצת את נבכי נשמתו ואיך להיעזר בו ולהנגיש אותו לילדים ומורים, איך להפיק ממנו מידע ולהפוך אותו לידע אישי שלי, איפה לחפש מה ואיך להציג את הידע החדש שלי ובאילו אפליקציות להעזר.

 אלה הרווחים שלי. אך האם זה הכל? יש לי תחושה חזקה שיש עוד הרבה מה לגלות, לכרות, לעבד, לצלוח, להוסיף, לחטט...
כיום האניטרנט נמצא גם הוא בגיל ההתבגרות אחרי התגברות על קשיי ילדות.
ומי עוד?
אני? בגילי? לא נראה לי... 
ומה אם מטרת התואר השני היתה  להראות לי כמה עדיין אני עוד לא יודעת ויחד עם זאת לנטוע בי בטחון עצמי על מנת שאוכל לגלות  האם צדקתי או לא. 
אני צריכה זמן לחשוב על זה.

לדעת קארי, יש עדיין שתי בעיות עיקריות המונעות מהאינטרנט להתבגר:
התוכן הפורנוגרפי ויכולת חדירה לפרטיות הגולשים.

די! עד כאן.

Sandy







יום שישי, 17 בינואר 2014

איך אהפוך את העולם למקום טוב יותר בזכות התואר שלי

התשובה הראשונה שעלתה במוחי כתגובה לשאלה זו היה משהו ציני לחלוטין. משהו שילמד את השואל לא לשאול שאלות חסרות פרופורציה מסוג זה. אך במחשבה שניה, ולפני העוקצנות שעמד השואל לחטוף, פילח את מוחי הבזק חשיבה שאולי יש בזה משהו שעוד לא נתתי את דעתי עליו, ועל כן עדיף לספור עד עשר, כמו שלימד אותי אבי, לפני שעוקצים מישהו.
ומה יותר הגיוני מאשר לברר סוגיה זו בבלוג? הרי הוא "סובל" הכל.

ובכן, הנחת המוצא של השואל שזעקה מתוך השאלה היא שאכן העולם יכול להיות יותר "טוב" בזכות לימודים לתואר.
האם אני מזהה עליונות אקדמית? מי שלמד יש בידו להפוך את העולם לטוב יותר. ומה עם מי שלא למד? או לא למד לימודים מסודרים? האם הוא לא יתרום ל"טוב" העולמי? 
מיותר להתחיל להכין רשימות מי עשה מה וכמה. אך מספיק להזכיר את  מרק צוקרברג שלא סיים קולג' אך המציא את פייסבוק, או סרגי ברין שעזב בשנת 1998 את לימודי הדוקטורט כדי לפתח את מנוע החיפוש, גוגל.

 לורנס אליסון , ממקימי חברת התכנה אורקל (Oracle), היו"ר והמנכ"ל שלה, יריב מר של ביל גייטס, מיליארדר, איש עסקים נועז, התעניין במתמטיקה ולמד תכנות בכוחות עצמו. עזב את המכללה ללא תואר והיגר לקליפורניה, שם עבד כתכניתן.  הוא הקים את אורקל, חברת התכנה שהפכה להיות השנייה בגודלה בעולם, אחרי מיקרוסופט.

ביל גייטס בשנת 1977 התקבל לאוניברסיטת הווארד, אך גילה עניין מועט בלימודים ונשר מהם כעבור זמן לא רב כדי להקים את מיקרוסופט. מעבר לפעילותו זו הוא הקים קרן  העוסקת בתרומות למוסדות חינוך ומחקר רפואי. בין השאר, תרם מלגות לימוד בהיקפים ניכרים לבני קבוצות אוכלוסייה חלשות וסייע לקידום המלחמה במחלות בפרט במחלות המאיימות על העולם השלישי . הוא מקדם יחד עם וורן פאפט, קמפיין המעודד מיליארדרים לתרום את מירב הונם לצדקה. (מתוך ויקיפדיה)

לא במקרה כל מי שבחרתי ,עסק ותרם לתחום חדש יחסית- מדעי המחשבים והאינטרנט. זה תחום העניין שלי ולא מעכשיו. 

אולי תרומתי הצנועה לעולם טוב יותר יהיה בתחום שבחרתי, בנישה הקטנה שלי, ואולי תרומתי כבר מצאה את המסלול שלה-  לסייע למורות ותלמידים ללמוד וללמד באמצעות המחשב? להפגיש את הטכנולוגיה עם הפדגוגיה בנקודות הנכונות, לגרום להנאה והנעה בלמידה באמצעות שיתוף ושיתופיות בין הלומדים למלמדים ובינם לבין עצמם, להעריך באמצעות הערכה מעצבת ועוד...

אם כל זה נכון, מזל שלא שילחתי את חיצי הציניות שלי, באדם ששאל אותי בתמימות, איך אהפוך את העולם מקום טוב יותר בזכות התואר שאקבל...


יום שבת, 11 בינואר 2014

ההערכה של ביאליק


הערכה היא שיפוט וביקורת של אדם שאני מכבדת ומעריכה, על התפקוד שלי בתחום מסויים.

אני מעדיפה ה.ל.ל. - הערכה לשם למידה, זו הערכה שלא פוגעת , לא מבקרת ולא כמותית .
זו הערכה מקדמת, מעודדת את הלומד להבין מה עליו לבצע ואיך, על מנת ללמוד.

מאחר ואני חיה בתוך "עמי",  אני מבינה שלא תמיד אפשר להשתמש בהערכה זו, מאחר ואספת הורים צריך לדווח מספרית כי כך בנויה התעודה, ויש מקרים שההוראה פרונטלית והערכה בהתאם. 

לעניות דעתי כל גישה מתאימה למקרה שלה. אין מצב לערבב ביניהן, 
או שכן?

ובכן מקרה שקרה, כך קרה:  
נתבקשתי לכתוב בלוגים. כתבתי. לא ידעתי לאן זה יקח אותי ולא ציפיתי בכיליון עיניים להערכה.
 פשוט כתבתי מה שהיה לי בלב ובראש  באותו שבוע. השתדלתי לטבל באי אילו תיאורים שגורמים לקורא להתחבר לנושא בקלות יחסית ולחצתי על "פרסם". זה נשמע קל, אך לא כך. 

במבט בוחן לאחור, אני מנסה ביני לבין עצמי, לבדוק מדוע והיכן טמון אצלי הקושי בכתיבה.
לפני הרבה מאוד שנים נהגתי לכתוב למגירה. בהמשך כתבתי פתקים לחברות בשיעורים, בעיקר בשיעורי הסטוריה, כאשר המורה היה מרצה את כל החומר שחשב שאנו צריכים לדעת.
בראשי התערבבו מלחמת מאה השנים עם קרב וואטרלו נפוליאון עדיין לא היה שם של שוקולד אלא שמנמן עם יד מאחורי הגב והאמניציפציה בכלל לא ענינה אותי.  
    
בתיכון כתבתי לעיתון בית הספר עצות  בכל הנוגע לענינים שבלב, ולאורך כל לימודי כתבתי תשובות לשאלות, סיכומים ושיעורי בית. 
אך כתיבה נרטיבית? לא היתה נהוגה במחוזותי. מי שכתב- נקרא "סופר"  

יום אחד המחנכת הציעה לכל הכתה להשתתף בתחרות חיבורים ע"ש חיים נחמן ביאליק.
משהו דיקדק לי באצבעות והתישבתי לכתוב במחברת עם עפרון. הרבה זמן בהיתי דרך החלון עד שמשהו התחיל להתהוות, ואני רק נתתי לו לצאת...
כתבתי על תהליך פרידה מבובה אהובה, כסמל להתבגרות. חתמתי את שמי והגשתי למורה.

לא היו לי ציפיות, היתה זו תחרות ארצית, מה הסיכוי שדוקא אני אזכה?

אך ההסתברות שיחקה לטובתי והתבשרתי שזכיתי בפרס המכובד ע"ש חיים נחמן ביאליק. לא התרגשתי כי לא ידעתי למה לצפות אך הורי היו מאוד גאים בי  והטקס היה מעניין (עבור המבוגרים הגאים) ואני קיבלתי ספר שירי חיים נחמן ביאליק עם הקדשה של ועדת הפרס.

במבט לאחור, איזו סוג הערכה הווה הפרס שקיבלתי?




מכשירים ניידים בשיעור


מכשירים ניידים בשיעור כן או לא?
                                    אפשר גם "אולי"

"ושלא אראה אותך עם הנייד בייד ומייד" כך סיימה רכזת שכבת כתות ז' את נאום התוכחה לתלמידה שהציצה בנייד בשיעור ועברה על החוק.

מלחמת  המורים נגד הניידים וההפך, מתנהלת בבתי ספר העל יסודיים כבר כמה שנים, התעצמה מאז מהפיכת המחירים שהנהיג השר כחלון. המחיר כבר לא מהווה עילה למריבות על גובה התשלום ועכשיו אפשר ומותר לדבר בלי הגבלה, לסמס בלי סוף, להוריד כל אפליקציה רעננה ומוסיקה עד בלי די.

אז מה נהוג לעשות בנייד?

צילום סלפי בשיעור עם האודם החדש,
להקליט את המורה צועק על הכתה ולהשמיע להורים כדי שיצעקו עליה/ו בחזרה,
לשחק ב candy crash  בזמן שהמורה חופר/ת בהסטוריה,
לצלם אותה/ו מאחורה כדי לשלוח לכל החברים ב what's up
להגניב את האוזניות מתחת לשיער ולשמוע מוסיקה באוזן אחת ובשניה לעשות כאילו מקשיבים,
והדמיון עוד ימציא שימושים ככל שהשיעמו יגבר ואיסור החזקת ניידים בשיעור, יהיו בתוקף.

לא קשה לי להבין את ליבם של התלמידים כיום. הם שונאים את המורים כי הם מהווים חוצץ  בינם לבין העושר הדיגיטלי הקיים סביבם כל היום, פרט לשעות הלימודים.

מורה מתחיל את ההוראה בשעה 08:00 עם הרצאה פרונטלית והרבה נסיונות להשתלט על חוסר העניין של הלומדים בדרכי ההוראה שלו (לא בתוכן) ועד סוף היום הוא הספיק להרצות שש שעות ברצף ומנע אסונות כגון שימוש נייד בכתה.

שיטת הוראה זו גוססת, ובכל יום שעובר, חלה החמרה נוספת במצבה. צריך להתכונן לרגע הבלתי נמנע ש"הגרוע מכל, יתרחש".

מה שמסתמן כיורש השיטה הישנה, הם הספרים הדיגטליים, רצוי רמה ג', עבודה עם טבלטים או מחשבים ניידים ובהחלט ניתן לשלב גם טלפונים ניידים. משמע, ההכנות כבר נעשו, העתיד כבר כאן.

אז איך קורה שהשיטה הישנה למרות שהיא בקומה כבר כמה שנים טובות, עדיין נמצאת איתנו ויש כמה בודדים שמחזיקים אותה בכח למרות מוות מוחי בדוק?

ובכן, קשה להפרד ממשהו אהוד מוכר וידוע.  גם כשהרופא אמר מול כל מקרופון שהוצמד לפיו שהשיטה אינה נושמת עצמונית והיא לא מגיבה לסביבה, לא היה קל להפנות לה עורף. שיטה ישנה ואהובה (על ידי המורים הוותיקים) שינתה את את המציאות בארץ, תרמה רבות  והיתה בין מובילות הדרך,  זכתה לתהילה בשנות הזוהר שלה ולגעגוע מצד אוהדיה לקראת סוף ימיה.

19282014















הכח שבכתיבה


הי בלוג שלי,

אני יודעת שהזנחתי אותך לאחרונה, למרות שלא בכוונה. אתה יודע, לחץ. עבודות סוף התואר, סמינריון,(על כך אספר לך בנפרד) ציונים לתלמידים, ועוד ועוד...

תוך כדי כתיבה אני מבינה שההסבר שלי נראה כתרוץ סטנדרטי ולא אמין, סתם משהו שגיבבתי. הנה מצאתי עוד הסבר מדוע לכתוב בכלל ולמה בלוג בפרט.

שימוש יצירתי בשפה הכתובה, פותח חלון, דרכו הכותב מאפשר לאחרים להביט על היצירתיות שלו, על שליטתו נושאים עליהם הוא כותב, על נקודת המבט האישית של תפיסת העולם שלו, על היצריות שבו, על עולמו הפנימי ועל יכולתו להתאים את כתיבתו למטרות שונות וכמובן,יש עוד.

אך התפקיד המשמעותי של הכתיבה נעוץ ביכולתה לעצב את תהליך החשיבה של הכותב.
תוך כדי תהליך יצירת משמעות לכתיבה (הכתיבה עצמה נחשבת לתהליך טכני עד למתן משמעות) הכותב מוחק, מתקן, מגבש, שולף רעיונות מזכרונו, מלביש אותם בעיטורים, מנקה את ערפילי החשיבה עד שהתמונה בהירה לדעתו, אך עדיין משאיר או מפזר מעט עננים כדי שהקורא יראה את התמונה שהוא בוחר לראות מתוך מכלול האמונות והדיעות שגיבש לעצמו עם השנים.

וכך נוצר יחס  אסינכרוני אך אינטימי בין הקורא לכותב.

הכותב מכוון את כתיבתו לקורא הפוטנציאלי, חושב עליו, מדמיין אותו, מעריך את טעמו ורצונו, מדמיין את תגובותיו ובהתאם לכך  משנה, מוסיף, מחליף...

הקורא, מצידו מאפשר לכותב להכניס אותו לתוך העולם שברא ולהוודע לנפתולי הדמיון שיצר, דבר המאפשר לו לתת ביטוי למצבו הנפשי בהתאם לתפישתו את החוויה הסוביקטיבית שלו.

כמה כח יש לכתיבה...