פוסט מס' 4
עד היום הגדרתי את עצמי כ" מנקה שולחנות על בסיס יומיומי" אחרת לא הייתי שורדת את כל המשימות, ההנחתות, הבקשות ועוד, שעלי לבצע.
כך נראה יום עבודה שלי:
קמה בבוקר ובודקת הודעות בסלולרי.
עם הקפה עוברת על מאילים במחשב, פותחת רק את החשובים לראות אם התבטל משהו מהלו"ז היומי. בצער רב אני מגלה שלא.
באוטו אני משוחחת עם חברות שלא הספקתי להחליף איתן מילה בימים האחרונים ותודה לאל על הפקקים כי אחרת למי יש זמן לשיחות חולין?
מגיעה למשרד והטלפון מתחיל לצלצל כאילו חיכה שאסובב את המפתח במנעול כדי להתנפל עלי. תוך כדי אני מדליקה את המחשב השולחני ומתחילה לענות למיילים של המשרד שחיכו כל הלילה בסבלנות.
זה מזכיר לי שמאתמול בערב לא בדקתי את ידידי "פיסבוק" שם ממתינות לי מעל חמישים התראות ופעילות עניפה של חמש קבוצות אליהן אני משתייכת. אני מדליקה גם את המחשב הנייד שלי ומנהלת שיחה עירה עם קבוצה אחת בפייסבוק כאשר קופצת לי שאלה בהודעת צ'אט מג'י -מאיל על נושא השתלמות שקבענו לצוות. מחטטת ביומן המקוון שלי, עונה להודעה וחוזרת למאיל של המשרד, עוברת לפייסבוק לקבוצת "המחקר המבוקר" משם טסה לקבוצת "מיומנויות המאה ה21 " ומתכתבת עם מישהי מהצפון על כנס של "מנהל מדע וטכנולוגיה" שאמור להתקיים בקרוב.
זהו, עכשיו לעבודה: אני מתחילה לעדכן את האתר של מחוז תל אביב עם חומרים שהצטברו במאיל מהלילה, מתעדכנת עם מתאמת התקשוב על עיצובים חדשים לאתר, עוברת לאתר תקשוב תל אביב ומעדכנת על תרגיל למידה בחירום שיתבצע בסוף החודש.
ואז, אני שומעת צעדים מהירים שמתקרבים אלי...
"סליחה שהפחדתי אותך" אומר קול אנושי. אני מרימה מבט ורואה מולי אדם במלוא קומתו עומד בדלת המשרד ומחכה שאתאושש מההלם. מאחר והוא רצה "רק שאלה" הפניתי אותו למי שיודע לענות.
תוך כדי אכילת הכריך הבטתי בשני מחשבים עובדים, נייד מזמר וטלפון שולחני עצבני מצרצר וחשבתי מה יקרה אם לא אענה. ניסיתי במשך כמה דקות לבדוק והרגשתי ניצחון קטן על כל המכשירים הללו. "אני שולטתתת" ! חשבתי לעצמי.
עם חלוף כמה שניות התגנב לליבי חשש קטנטן שהתחלף עד מהרה בשמץ פחד, איך אשלוט על מה שקורה אם אני מתנתקת? מה יקרה לשלטון שלי? מי ישלוט על מי? ואם אני לא "שם" האם אני עדיין קיים?
אני חייבת לנקות שולחנות עד 18:00 חייבת להזדרז, עוד שעה יש לי מפגש וירטואלי עם הצוות, אסור לי לאחר!
זאת המציאות שלי
ההיגיון (ויקיפדיה) אומר אחרת: "ריבוי משימות הוא היכולת של מחשב לבצע מספר משימות במקביל. במקרה של מחשב עם מעבד יחיד יכולה לרוץ רק משימה אחת בכל פרק זמן נתון"
אם כך, מדובר במחשב. לי לעומת זאת יש רק לב אחד,( אפילו לא ליבה) על כן אני מסוגלת לבצע רק משימה אחת בזמן נתון.
האמנם?
תמיד נהגנו לעשות לפחות שני דברים בו זמנית:
- לשמוע מוסיקה ולנהוג
- לדבר בטלפון ולהתאפר
- לשיר ולהתקלח
- נסו לאכול מבלי לדבר, לא חברתי אפילו.
בני אדם יכולים לחלק משאבים בין מטלות, תמיד עשינו זאת גם בלי לקרוא לילד בשמו. אך בעידן הצפת הידע התנאים השתנו. לא מדובר בשתי מטלות בו זמנית אלא בכמות גבוהה יותר.
השאלה שצריכה להישאל היא לא-אם ריבוי משימות אפשרי, אלא האם ריבוי משימות הוא פתרון להצפת הידע בעדן זה, או שהבעיה עצמה?
ואיך שלא נענה לשאלה ראשונה, יש לקחת בחשבון שהאבולוציה לימדה אותנו להתאקלם ולהתגבר על המגבלות. יתכן שבעתיד נצמיח עוד זוג ידיים וכך נתפקד היטב בתרבות של ריבוי משימות...
כיום דרישת ה"ריבוי משימות" מופיעה לרוב בדרישות תפקיד המתפרסמות במודעות דרושים ובאה לידי ביטוי בבדיקה אחר עמידה ביעדים. על כך מופיע סעיף מפורש בתכנית "מיומנויות המאה ה21" שמנסה להכין את התלמיד לחייו הבוגרים ולמציאת עבודה.
תיאוריות המשאבים/ capacity (כהנמן 1973) טוענת ש:
- מאגר המשאבים המנטאלי שלנו מוגבל (קשב)
- בצוע מטלה דורש משאבים
- בני אדם יכולים לחלק משאבים בין מטלות
- טיב הביצוע תלוי בכמות המשאבים.
על כן ריבוי משימות יכול להיחשב כפרמטר מאוד משמעותי בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות ומקומות עבודה.
מאידך, פעילות עם עודף מידע מעלה את רמת הלחץ, האדם עלול לפספס הנחיות מרכזיות ואינו יכול להתרכז בדבר אחד לאורך זמן, נוצר צוואר בקבוק הפוגע בפרודוקטיביות וביצירתיות. אנשים נוטים לתפקד טוב יותר בד"כ כשהם ממקדים את מלוא תשומת הלב למשימה אחת בו זמנית.
כאשר אנחנו מופרעים במהלך העבודה בעשייה עם מס' דברים במקביל, אין מדובר בריבוי משימות אלא בהסחת דעת כיוון שאף אחד, אינו יכול לעשות יותר מדבר אחד בו זמנית בצורה אבסולוטית,
לדעתי, ריבוי משימות אינו אלא המהירות בה אתה חוזר למשימה שבה שקעת לפני שהפריעו לך במשימה אחרת.
מהיום אני לא מנקה שולחנות אלא שולחן אחד בלבד בכל פעם, כי כך אני בנויה.
האמנם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה