הערכה היא שיפוט וביקורת של אדם שאני מכבדת ומעריכה, על התפקוד שלי בתחום מסויים.
אני מעדיפה ה.ל.ל. - הערכה לשם למידה, זו הערכה שלא פוגעת , לא מבקרת ולא כמותית .
זו הערכה מקדמת, מעודדת את הלומד להבין מה עליו לבצע ואיך, על מנת ללמוד.
מאחר ואני חיה בתוך "עמי", אני מבינה שלא תמיד אפשר להשתמש בהערכה זו, מאחר ואספת הורים צריך לדווח מספרית כי כך בנויה התעודה, ויש מקרים שההוראה פרונטלית והערכה בהתאם.
לעניות דעתי כל גישה מתאימה למקרה שלה. אין מצב לערבב ביניהן,
או שכן?
ובכן מקרה שקרה, כך קרה:
נתבקשתי לכתוב בלוגים. כתבתי. לא ידעתי לאן זה יקח אותי ולא ציפיתי בכיליון עיניים להערכה.
פשוט כתבתי מה שהיה לי בלב ובראש באותו שבוע. השתדלתי לטבל באי אילו תיאורים שגורמים לקורא להתחבר לנושא בקלות יחסית ולחצתי על "פרסם". זה נשמע קל, אך לא כך.
במבט בוחן לאחור, אני מנסה ביני לבין עצמי, לבדוק מדוע והיכן טמון אצלי הקושי בכתיבה.
לפני הרבה מאוד שנים נהגתי לכתוב למגירה. בהמשך כתבתי פתקים לחברות בשיעורים, בעיקר בשיעורי הסטוריה, כאשר המורה היה מרצה את כל החומר שחשב שאנו צריכים לדעת.
בראשי התערבבו מלחמת מאה השנים עם קרב וואטרלו נפוליאון עדיין לא היה שם של שוקולד אלא שמנמן עם יד מאחורי הגב והאמניציפציה בכלל לא ענינה אותי.
בתיכון כתבתי לעיתון בית הספר עצות בכל הנוגע לענינים שבלב, ולאורך כל לימודי כתבתי תשובות לשאלות, סיכומים ושיעורי בית.
אך כתיבה נרטיבית? לא היתה נהוגה במחוזותי. מי שכתב- נקרא "סופר"
יום אחד המחנכת הציעה לכל הכתה להשתתף בתחרות חיבורים ע"ש חיים נחמן ביאליק.
משהו דיקדק לי באצבעות והתישבתי לכתוב במחברת עם עפרון. הרבה זמן בהיתי דרך החלון עד שמשהו התחיל להתהוות, ואני רק נתתי לו לצאת...
כתבתי על תהליך פרידה מבובה אהובה, כסמל להתבגרות. חתמתי את שמי והגשתי למורה.
לא היו לי ציפיות, היתה זו תחרות ארצית, מה הסיכוי שדוקא אני אזכה?
אך ההסתברות שיחקה לטובתי והתבשרתי שזכיתי בפרס המכובד ע"ש חיים נחמן ביאליק. לא התרגשתי כי לא ידעתי למה לצפות אך הורי היו מאוד גאים בי והטקס היה מעניין (עבור המבוגרים הגאים) ואני קיבלתי ספר שירי חיים נחמן ביאליק עם הקדשה של ועדת הפרס.
במבט לאחור, איזו סוג הערכה הווה הפרס שקיבלתי?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה