.jpg)
כשהמסך יורד וההצגה נגמרת...
חשבתי שארגיש אושר כי החופש עליו חלמתי לאורך כל הלימודים...עכשיו הוא ממש קרוב ושוב אוכל להינות מיום חופשי ככה באמצע השבוע...
חשבתי שאחוש משוחררת מכל עול ולא ירבצו על מצפוני כל מיני משימות שעדיין לא התחלתי וכבר צריך להגיש...
שלא נדבר (שוב) על המבחנים שלא הסבו לי נחת בכלל, ושמחתי להפטר מהם לתמיד.
חשבתי שארגיש הקלה, הרי ייחלתי לסיום הלימודים כדי שאוכל להגיד בגאווה : "כן,יש לי תואר שני..."
ובמקום, יש לי חור בלב ובלו"ז.
מה לא בסדר איתי? לאיזה רופא צריך ללכת?
אני מביטה בפייסבוק וחושבת, איזה כייף היה כשהיו מלא הודעות והתכתבויות בנושאים "שלנו, איך כדאי להציג את הנושא שנפל בחלקינו בפני הכתה, ומהם הנושאים למבחן, ולמי יש דך A4 מוכן שניתן ללמוד ממנו, ולמי יש חומר בנושא זה או אחר. היה מעניין. עכשיו קבוצת הפייס מדולדלת מתכנים משמעותיים...
הלימודים קישרו ביני לבין חברות בעפולה, ערד ואילת, אמנם עדיין אפשר להיות בקשר, אך הבסיס עליו התנהלו הקשרים, נשמט.
כבר לא יהיו ארוחות צהריים משותפות, ריכולים, סיפורים מבתי ספר שונים והחלפת דיעות...
כבר לא אכיר מרצים חדשים ומענינים שחידשו לי כל כך הרבה בתחום שחשבתי שאני מכירה לא רע.
איך אדע עכשיו מה חדש ומה התחדש בתחום התקשוב?
איך אוכל להתעדכן בחידושי הטכנולוגיה העכשווית?
איך אצליח להתרגש מיישום טכנולוגי חדש ותוך כדי ההסבר לתכנן בדמיון מה ואיך אעשה איתו, אם אין מי שיציג לי אותו?
איך עכשיו אוכל לקבל ציון טוב או הערכה מפרגנת ,להשוות עם החברות האחרות שלי, ולהרגיש "על הגובה", אם אין יותר עבודות ומבחנים?
פרק שלם, חיוני ומעניין בחיי הסתיים.
ועל כך- צר לי.
צר לי על אבדן יום "חופש" מעניין בו למדתי כל מה שאהבתי ונהניתי,
צר לי מאוד על אבדן חוויות אינטלקטואליות עתידיות ועוד גילויים מרתקים.
צר לי ביותר על אבדן שעות חשיבה משמעותית ודיונים סוערים בהכנת מטלות שנראו תמימות ופשוטות לכאורה, אך תוך כדי העמקה, הבנו שצריך לקחת נשימה עמוקה,להפשיל שרוולים ולצלול עמוק.
אני מסיימת את התואר הזה בשמחה על כך שהצלחתי ובצער על מה שלא יהיה לי עוד.
אני אצטרך למצוא את הדרך לתגבר. הרי כל שלב בהתגברות' קשור להתבגרות. לא חשוב באיזה גיל.
במאמר "התבגרות באינטרנט" של ג'יון קארי, מתוך:" אינטרנט, תקשורת חברה ותרבות", בעריכת דב נער, הוצאה אוניברסיטה פתוחה, יש השוואה מצויינת בין התבגרות האינטרנט להתבגרות האדם.
בעקבות תקופת הריון כאשר האינטרנט שימש את הצבא והאקדמיה בלבד, נולד, בשעה טובה, בשנת 1993-4 הדפדפן הראשון שסייע לשימוש רחב ברשת, וכך האינטרנט גדל, התפתח וצבר גובה. ממש כמו תינוק ההופך לילד.
בהמשך, האינטרנט התחיל לחפש את עצמו-לא היו מודלים עסקיים מסודרים, חברות לא ידעו לנצל אותו להפקת רווחים, רשתות תקשורת כמו טלויזיה ועיתונות כתובה, לא ידעו כיצד לנצל את כוחו, ממש כמו מתבגר המחפש את מקומו בחברה.
גם אני מחפשת את מקומי בסביבה האינטרנטית, אני יודעת מה לעשות איתו ואיך להתנהל בסביבתו, אני גם מכירה קצת את נבכי נשמתו ואיך להיעזר בו ולהנגיש אותו לילדים ומורים, איך להפיק ממנו מידע ולהפוך אותו לידע אישי שלי, איפה לחפש מה ואיך להציג את הידע החדש שלי ובאילו אפליקציות להעזר.
אלה הרווחים שלי. אך האם זה הכל? יש לי תחושה חזקה שיש עוד הרבה מה לגלות, לכרות, לעבד, לצלוח, להוסיף, לחטט...
כיום האניטרנט נמצא גם הוא בגיל ההתבגרות אחרי התגברות על קשיי ילדות.
ומי עוד?
אני? בגילי? לא נראה לי...
ומה אם מטרת התואר השני היתה להראות לי כמה עדיין אני עוד לא יודעת ויחד עם זאת לנטוע בי בטחון עצמי על מנת שאוכל לגלות האם צדקתי או לא.
אני צריכה זמן לחשוב על זה.
לדעת קארי, יש עדיין שתי בעיות עיקריות המונעות מהאינטרנט להתבגר:
די! עד כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה